"כשאהיה גדולה, לא אלך לשום מקום בליל הסדר! אשב לי בבית שלי, שיהיה לי, אכין לי משהו מגניב לאכול ועם כוס קפה וסיגריה ארבוץ לי בסלון עם מוסיקה או איזה סרט טוב ולא אהיה חייבת שום דבר לאף אחד!" כך מטיחה בפני איילת ומוחה דמעה של ספק כאב, ספק זעם מעינה הימנית. זו הייתה המסקנה המתבקשת בעקבות ההיסטוריה של לילות הסדר שפרשה בפני. "ההיסטוריה של לילות הסדר שלי", כך קראה לסיפור הקצר שהקריאה לי. איילת בת 16 ונוהגת להביא למפגשים שלנו טקסטים מופלאים שנכתבו בכישרון רב ושאותם "היא מייעדת לאוזני בלבד"…

איילת איבדה את אבא שלה בגיל צעיר ומאז לילות הסדר היו לדבריה "חיפוש נואש של אמא למלא את המקום החסר כאילו בשבילנו הילדים, אבל בעצם זה היה בשבילה", כשחיוך ציני מלווה את המילים שלה. כך מצאה עצמה נגררת ל"סדרים" של משפחות שלעיתים התקשתה להבין את הקשר שלה אליהן. מרגישה זרה ולא שייכת, צופה בחיים של משפחות אחרות בשעה שעוצמת החסר של אבא רק מועצמת. הכי נורא היה הצורך לשמח את אמא ולדאוג שלא תראה כמה היא סובלת".  " ..ואז, לרגע נפלא אחד לפני שלוש שנים, היה נראה שמזלנו השתנה ושליל הסדר הקרוב יהיה מדהים כפי שהיה בתקופה שאבא עדיין חי" קוראת איילת מהטקסט. היא מסתובבת אלי ומוסיפה, "זה לא שאני זוכרת איך היה עם אבא, זה מהסיפורים של אמא ושל אחי הגדול". באותה שנה איילת כבר דמיינה את ליל הסדר בביתה שלה עם החבר ה"חדש והמקסים של אמא" ועם ילדיו. היא הרגישה שפה מתחילה לצמוח משפחה חדשה ואפילו כששאלו החברות איפה היא תהיה בליל הסדר, אמרה בגאווה לראשונה בחייה : "אני?! בבית שלי עם המשפחה שלי!" אלא שלא כך קרה והחלום הפך לסיוט. " בסוף החבר של אמא שלי הגיע בלי הילדים שלו שמשום מה החליטו שהם מעדיפים את אמא שלהם על המשפחה שלנו, וזה אחרי שהם הבטיחו וכבר קבענו את כל התכנית של קריאת ההגדה" ספרה איילת כשמבטה נעוץ בכוננית הספרים שמעל לראשי. "החבר של אמא היה מבואס גם כן וכל הסדר הייתה שתיקה כזאת. בקושי קראנו בהגדה ורוב האוכל שהכנו נזרק לפח, כי לאף אחד לא היה תיאבון. והכי נורא זה שלמחרת בבוקר גדי, החבר של אמא, כבר לא היה. הוא הלך בלילה ואחרי כמה ימים אמא ספרה לנו שהוא חזר לאשתו כי היה לו קשה בלי הילדים שלו. ומה איתנו? גם אנחנו היינו ילדים?" עיניה נפגשו בעיני נוקבות , שואלות.

 אני מקשיבה לאיילת וחושבת איך החגים שלנו, אלה שוודי אלן אמר עליהם "ניסו להרוג אותנו לא הצליחו, בואו נאכל", מייצרים מיתות אחרות, מיתות קטנות שהורגות שוב ושוב חלקים בנפש באופן לא מתוכנן וכמעט ערמומי. החגים שאמורים להיות מפגש משמח עם האנשים שאנחנו אוהבים, מקום נוח ובטוח, דווקא מפגישים אותנו עם מה שמקולקל ביחסים, במשפחה. אנו נפגשים עם הבדידות שלנו במשפחה, עם החסר והאכזבה במפגש עם האנשים שמלווים את חיינו בפועל, ועם דמויות הרפאים שגרות בתוכנו ומשפיעות על הבחירות שלנו, על מצב הרוח ועל תחושת העצמי.

 באותו שבוע, השבוע שלפני ליל הסדר, אני פוגשת את אולגה שלא מצליחה לישון בלילה וחולמת סיוטים. אבא של אולגה נרצח מול עיניה בברית המועצות ובעקבות כך עלו ארצה. הם משפחה מאוחדת. משפחה של נשים גאות וחזקות. לאולגה שני בנים בני עשרה, ואת הסדר היא עושה עם אמא שלה ואחיותיה והילדים שלהן. "אוי".. אומרת אולגה בעיניים ירוקות ורכות, מלאות בגעגועים, "אין לך מושג מה זה היה ליל סדר עם אבא שלי. הוא היה המלך של המשפחה. כל כך חזק ומלא ביטחון. שולחן הסדר היה מלא בכל טוב ואנחנו הרגשנו שהחיים לא יכולים להיות טובים ובטוחים יותר. כל העולם היה מגיע לסדר שלנו. עמדו בתור כדי להיות מוזמנים". מאז שאביה של אולגה נרצח, אין לה רגע ללא חרדות. כשמתקרב פסח, היא אינה יודעת מנוח וחולמת שוב ושוב את הרצח.  "לעולם כבר לא ארגיש טוב בליל הסדר" אומרת אולגה, "אני רק רוצה שזה יעבור. אני מעדיפה ללכת לישון ולקום אחרי… זה רק בגלל הילדים שלי שאני הולכת…כל פעם זה תזכורת למה שלא יהיה כבר לעולם…"

 אני יושבת בכורסא בקליניקה השקטה. זהו הבוקר שבערבו מתקיים ליל הסדר. השקט אוצר בתוכו כל כך הרבה משפטים של כאב ושל סבל שהחג המתקרב עורר והעצים.

 "זה החג הראשון שאמא שלי לא תהיה איתי ואני מתה מפחד! לא נראה לי שאצליח לשרוד אותו. אולי כדאי שאתאשפז? " שואלת אותי דפנה בת ה-65, שאמא שלה הייתה עבורה האוזן הקשבת, היועצת, המשענת והביטחון עד שנפטרה לפני חצי שנה ובעקבות פטירתה התמוטטה.

 "הזמנתי את אמא שלי ואחותי ואין לי יותר את מי להזמין" אומר לירון, איש הייטק מצליח שלא מוצא זוגיות ומתמודד בכל ימות השנה עם הבדידות, מרגע שהוא חוזר הביתה. "זה יהיה ליל סדר כל כך עלוב".

 "לא סובלת את בית התמחוי הזה! אמא שלי חייבת להזמין את כל מי שהיא מכירה כדי שתרגיש שיש לה הרבה חברים. אני שונאת שכל כך הרבה אנשים באים לבית שלי ומסתכלים עלי כאילו אני תופעת טבע. מי הם שיחליטו מה יפה ומה לא..אני אוהבת פירסינג ומתה על הקעקוע של הנחש שעל הכתף שלי, אוהבת את הפה הפעור והמפחיד שלו. אני כבר יודעת מה יהיה. אני יכולה לדמיין את אמא שלי מתפתלת בניסיון לעשות צחוק מאיך שאני לבושה, ואת אבא שלי שמתעלם ממני בכלל ומנסה למשוך את תשומת הלב אליו. אוף איזה חרה! אני כועסת עליהם כל כך! האורחים גורמים להם להתבייש בי. אני שונאת את ליל הסדר!"   

 אני נזכרת ביוסי ורינה שהודיעו לי שלא יגיעו בשבועיים הקרובים להדרכת הורים. "אנחנו נוסעים כל המשפחה כמו בכל שנה לחו"ל, הפעם לטוסקנה." אמרה לי רינה בחיוך כשפתחתי את היומן כדי לקבוע את הפגישה הבאה."זה הפיתרון הכי טוב שמצאנו. זו כבר מסורת וזה שומר על הזוגיות שלנו ועל היחסים במשפחה." גם זה פיתרון, חשבתי לעצמי, והחלטתי לשאול על כך במפגש הבא.

 ושוב הפרדוקס הזה של החיים. אנחנו פוגשים אותו בכל כך הרבה מקומות בחיים שלנו. מקומות שבהם הסבל מועצם ותחושת האי שייכות והשונות גוברת. מקומות שבהם אנחנו מצפים שנשמח, נהנה, נאהב ונהיה אהובים, שמתגלים ככואבים, מלווים בתחושת הבדידות והחסר.

 אני חושבת שההקשבה לסיפור שלנו, הקשבה באמת, מפגישה אותנו עם עצמינו. אנו פוגשים את החלומות שלנו אל מול המציאות שלנו – של המשפחה שלנו, של היחסים שבנינו ושל אלה שאפשר לבנות אחרת. זה זמן להסתכל במראה ולחשוב: האם יש משהו שאוכל לעשות כדי שבפסח הבא ארגיש טוב יותר?