דיכאון

 רגש שכולנו מכירים?

אנחנו משתמשים במילה "דיכאון" ומאמינים שהאדם בצד השני מבין על מה אנחנו מדברים.

"אוף איזה דיכאון", פלטה האישה כשנעמדה לידי בתור לקופאית בסופר, מגלה שיש לפני עוד 5 אנשים בתור. "אני ממש בדיכאון, אין מצב שאצליח ללמוד לבחינה הזאת", יבבה בטלפון חברתי יעל.  יעל החליטה לחזור לספסל הלימודים והאמינה שתצליח לשלב זאת עם הצורך לטפל בארבעת ילדיה. מהר מאוד גילתה שהמשימה קשה ולעיתים בלתי אפשרית.

 יתכן שהאישה בסופר מיהרה לאן שהוא חשוב והשתמשה במילה דיכאון כדי לבטא את מורת רוחה. גם ליעל אני מאמינה שהעובדה שאינה מצליחה לעמוד בתוכניותיה גורמת לה סבל. יחד עם זאת אנחנו נוטים להשתמש שימוש יום יומי שכיח במילה "דיכאון" ונדמה לנו שהשומע בצד השני מבין על מה אנחנו מדברים.

שרה הייתה נערה צעירה, עוד לא בת 18 שלא הזכירה את המילה דיכאון. היא פשוט רצתה לא לחיות. כשפגשתי אותה לראשונה, הופתעתי מהפער שבין  הופעתה המרשימה שלא הכינה אותי כלל למילים שבקעו מפיה. היא הייתה גבוהה ודקה, תלתליה השחורים הגיעו כמעט עד למותניה, מבטה היה חודר ורך בו זמנית ועל פיה היה נסוך חיוך ביישני. "אין לי חשק יותר לחיות את החיים האלה ולא נראה לי שאת יכולה לעזור לי בזה". כך פתחה שרה את המונולוג שלה בתשובה לשאלתי על סיבת פנייתה. בהמשך, סיפרה לי על אין ספור של ניסיונות אבדניים שלא צלחו ושלא ספרה עליהם לאף אחד. "את מבינה", פנתה אלי בסוף התיאור, "אני כזה כישלון שגם למות אני לא מצליחה". שרה סבלה מדיכאון קליני עמוק.

העובדה ששרה לא הצליחה בניסיונותיה וכן עצם העובדה שכן בחרה להגיע אלי, היא שנתנה לי תקווה במהלך הפגישות שלנו. שרה סבלה מדיכאון רוב חייה ואת הכל שמרה בפנים. מעולם לא שיתפה אף אחד ולא ביקשה עזרה. היא הרגישה לא ראויה, כזו שאין לה מקום, שגורמת רק סבל ואכזבה להורים שלה. היא הייתה בטוחה שהיא כישלון מוחלט וששום דבר טוב לא מחכה לה בעתיד. היא הגיעה אלי אחרי פרידה כואבת מבן זוג שאהבה ועבורה זה היה החותם הסופי לתחושה שאין לה מקום בעולם הזה.

הדיכאון הוא חוויה טוטאלית. היא מכסה הכל כמו שמיכה כהה וכבדה שמסתירה את השמיים וצובעת את העולם בצבע אפור. "זה כמו סרט בשחור לבן, אבל שכולו אפור בלי גוונים.." כך תיאר לי את החוויה אחד ממטופלי. שרה סיפרה שהיא מרגישה כל הזמן בתוך בור עמוק וחשוך. בור שממנו לא רואים כלום ואין אפשרות לצאת מתוכו. כמטפלת הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב את העובדה שעצם זה ששרה מגיעה אלי, אומרת שיש בה קול שרוצה לחיות. וכך, במהלך שנתיים, עשינו את דרכינו כלפי מעלה מתוך הבור. היו זמנים שנדמה היה ששרה מחליקה בחזרה את כל הדרך. היו מפגשים ששרה ביטלה כי לא הצליחה לצאת מהבית. היו תקופות שנפגשנו כמעט כל יום. אבל בסוף התהליך הגענו אל האור – תרתי משמע. כיום שרה חיה חיים מלאים. היא התגייסה לצבא, ולאחר שסיימה אותו נרשמה ללימודים ומצאה זוגיות ועבודה שהיא אוהבת. היום היא מנהלת חיים שמשולבים בשמחה ובעצב. ואיך אני יודעת את כל זה?…פשוט כי שרה ממשיכה להגיע לפגישות כשהיא מרגישה שהיא מתחילה להחליק במורד הבור שוב. עם הזמן המרווחים גדלים משמעותית, אבל שרה למדה להכיר את עצמה. היא יודעת לזהות את הסדקים בדרכה, אלה שעלולים לגרום לה לאבד את מה שהשיגה.

בספרות המקצועית ניתן לקרוא על  רמות שונות של דיכאון ויש להם הגדרות על פי משך הזמן ועל פי העוצמה. ישנם גם גורמים רבים ומשולבים שמביאים אדם לסבול מדיכאון. טראומה קשה שעבר, נטייה גנטית, מבנה אישיות ועוד. מה שחשוב שנזכור הוא שהדיכאון משתלט על כל ישותנו, ולכן מאוד קשה להשתחרר ממנו לבד. החוויה שמשותפת לכל אדם שסובל מדיכאון היא פגיעה חמורה ביכולת לייצר רצון משל עצמו וחוסר כוחות לנהל את חייו. לכן חשוב לדעת לבקש עזרה מקצועית.

טראומה (רישומים בעקבות יום השואה)

שובל של פנים חרושות קמטים, של ידיים מורמות ועליהן חרוט מספר, צילומי ארכיון של זוועות בשחור לבן ללא קול- כך נראת הטראומה הלאומית שלנו. תמיד ביום הזה, היום שבו מציינת המדינה את הנספים ומזמינה את הניצולים לספר שוב ושוב על הזוועות, חודרת המערבולת הרגשית לקליניקה והסיפורים האישיים שרגע לפני היו שייכים למטופלים שלי, מתעצמים ומתערבבים בחווית הזוועה הקולקטיבית.

כשאני חושבת על טראומה, אני חושבת על אירועים שאין הדעת סובלת. על חוויות שאין לנו שום מנגנונים קודמים שיעזרו לנו להתמודד איתן. על מצבים שאחרי שחווינו אותם, לא נוכל לעולם לחזור לתמונת העולם כפי שהייתה לפני האירועים, שנחרט בקו החיים ומאז יש לפני ואחרי. אירועים שמשליכים אותנו בברוטאליות מההגנות והביטחון שבנינו לנו כדי לצלוח את היום יום עם הסיכונים והמורכבות שלו.

וכמו אותם פנים חרושות קמטים, וכמו אותן דמויות כחושות שנעות לאט בשחור לבן, באלם מוחלט, כך עולים בזיכרוני כל אותם אנשים שפגשתי במהלך השנים בקליניקה ובמסגרות השונות. אלה שהטראומה שינתה את מהלך חייהם באופן אכזרי ושביחד ניסינו למצוא את הדרך שבה אפשר לזכור את הזוועה  ובמקביל לשמור על הרצון לחיות. פעמים רבות ההרגשה היא שרק אם נוכל להפטר מהזיכרון הנורא, רק אם נוכל לחזור לאחור ולהמשיך מהרגע שלפני…רק אז, נוכל להמשיך לחיות את חיינו.

 רציתי לשתף אתכם בסיפור  על נערה צעירה, יפה ואהובה שלרגע אחד חוותה אימה גדולה. לא סיפור מטלטל ומזעזע, (כמובן יחסית לטראומה הלאומית ולזוועות המתוארות לעיל) אבל כזה שהחיים מזמנים לנו בלי התראה מראש ומפגישים אותנו עם שבריריותם המפחידה.

יש פעמים שהזמן לא עושה את שלו…

זוג עיניים גדולות מסתכלות עלי מבין מחלפות שיער שחור מבריק. "אני אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוגית, אז אני לא יודעת מה צריך להגיד פה.." פלטה שירי חרש וחיכתה לתשובתי. כך התחיל המפגש הראשון שלנו, של שירי ושלי.

כשנה לפני המפגש שלנו, נסעה שירי לטיול בצפון הארץ עם חברתה הטובה ביותר נטע ומשפחתה. אבא של שירי היה באחת מנסיעותיו הרבות לחו"ל ואימא שלה העדיפה להישאר בבית עם אחיה הקטנים. שירי ונטע חגגו באותה שנה את חגיגת בת המצווה שלהן ביחד ומאז בילו כל דקה פנויה ביום האחת עם השנייה. לכן לא היה זה מפתיע, שברגע שעצרו באחת מפינות החמד המאורגנות לפיקניקים בחיק הטבע, בקשו הבנות להתרחק מהמבוגרים והילדים האחרים ולהכין בעצמן את האוכל שלהן. הן קוששו עצים והניחו אותם במתקן מיוחד שהיה בשטח, הדליקו את האש וחיכו בסבלנות לנקניקיות שהחלו להעלות ריח מתקתק. העניינים התנהלו בכף ובצחוק מתגלגל  עד לאותו רגע שבו רכנה שירי קדימה כדי לבדוק את מצב הנקניקיות ואש אחזה בשרוולה. בתוך שניות הייתה שירי אפופה בלהבה .

את הרגע הזה שירי לא תשכח לעולם.

 את הרגע הזה שירי לא רוצה לזכור.

על הרגע הזה שירי לא רוצה לדבר.

 היא רוצה למחוק! לא רוצה שהחיים ימשיכו. רוצה לחזור לאחור ולבטל!

רגע כזה מפגיש אותנו עם כל מה שאנחנו לא רוצים לדעת. עם הפגיעות שלנו, עם חוסר השליטה בחיים והאסונות שאין דרך לצפות אותם, עם הסכנות שלא ניתן להתכונן אליהם. הנטייה הטבעית שלנו היא להמשיך הלאה. כמו הכלב שנפצע בזנבו ורץ מהר כדי להתרחק מהכאב כי נדמה לו ככאב זר. המשפט "הזמן יעשה את שלו" נאמר לא פעם בנסיבות של כאב נפשי גדול, מתוך צפייה שככל שנתרחק מהאירוע הפצעים ירפאו והחיים יוכלו לחזור למסלולם. לעיתים הזמן הוא אכן הפתרון, אבל ישנן פעמים שהזמן לא עושה את שלו..

שירי נכוותה קשה בידיה ובחלק מפלג גופה העליון. היא עברה תקופה קשה של שיקום. סבלה מכאבים והייתה מרותקת לביתה. היא טופלה באהבה רבה גם על ידי משפחתה וגם זכתה לביקורים ופינוקים רבים מחברותיה ובעיקר מנטע שלא משה ממיטתה. היא הייתה גיבורה! התמודדה עם הכאב באומץ רב והתאוששה במהירות. לאחר כחודשיים כבר חזרה לביה"ס ולאחר עוד חודש אפילו חזרה לרקוד בלהקה של ביה"ס. עם הזמן גם הצלקות קטנו ונעלמו כמעט. אבל לא הצלקות של הנפש.

ככל שעבר הזמן, שירי נמנעה מיותר ויותר פעולות ומקומות. היא התרחקה מכל מה שהזכיר לה את אותו הרגע שבו הייתה אפופה בלהבות. בהתחלה היא רק לא יצאה לפיקניקים ולטיולים של ביה"ס והצופים ולא הלכה למסיבות של יום העצמאות ול"ג בעומר. אחר כך היא התחילה להתרחק מהמטבח כשאימא שלה בישלה והכי קשה הייתה ההתרחקות שלה מנטע, עד שפשוט התעלמה ממנה לחלוטין. יותר ויותר דברים עוררו בה חרדה. תמונות, ריחות, סרטים בטלביזיה שראו בהם אש, נרות שבת. היא התחילה לסבול מסיוטים בלילה ופחדה לצאת מהבית ללא ליווי של מבוגר. החיים הפכו להיות בלתי נסבלים.

כשאנחנו נתקלים בחוסר האונים ובחוויה של אבדן השליטה, אנחנו מתגוננים ע"י האמונה שאם ניקח בחשבון את כל הסכנות שלא לקחנו בעבר, נוכל להגן על עצמנו ולמנוע מקרה כזה בעתיד. המנגנון הזה הוא מנגנון חשוב, מנגנון של למידה מהניסיון והסקת מסקנות עתידיות שיגנו עלינו. הבעיה במקרה זה היא שהטראומה מתחילה להשתלט על תחומי חיים רבים ומשתקת את האפשרות להמשיך לחיות למרות הידיעה שיש גם סיכונים. אצל שירי כל להבה וכל אש אמיתית או אפילו סמל שלהם, הפכה לסיכון חיים, העולם התמלא בסכנות פוטנציאליות.

שירי הייתה גיבורה גם בטיפול! אחרי שחלמה על מכונת זמן שתחזיר את הזמן לאחור, אחרי שהודיעה לי שאין אפשרות שאי פעם תסכים להמשיך לחיות עם הזיכרון הנורא הזה לכל החיים, ואחרי שסירבה לספר את מה שקרה לה באותו היום בפיקניק כי לא רוצה להיזכר… התחילה שירי להתמודד באומץ עם החוויה. היא הסכימה לקבל את העובדה שהיא הבינה משהו על החיים שאותו לעולם לא תוכל לשכוח, אבל שיש לה מה לעשות בנידון. שירי התחילה להתמודד עם הזיכרונות ולנסות לשלוט בהשפעותיהם. לשלוט בפחד, לשלוט בבחירות שהיא בוחרת בכל יום, לחזור ולשלוט בחיים שלה. היא הצליחה להיות המנהלת של החיים שלה במקום שהפחד והחרדה ינהלו אותם.

שירי חזרה לאט לאט לקשר עם נטע. היא עדיין לא שוחחה איתה על אותם רגעים אבל כן שיתפה בהם את ההורים שלה. היא התחילה ללכת לאירועים שיש בהם סיכוי למדורה ובקשה מחברות שישבו איתה רחוק יותר מהאש. שירי מצאה את הפתרונות שלה כדי לזכור מצד אחד, ומאידך לא לוותר על החיים.

שירי בחרה להמשיך לחיות למרות הפחד שלה מהמוות.

"כשאהיה גדולה, לא אלך לשום מקום בליל הסדר! אשב לי בבית שלי, שיהיה לי, אכין לי משהו מגניב לאכול ועם כוס קפה וסיגריה ארבוץ לי בסלון עם מוסיקה או איזה סרט טוב ולא אהיה חייבת שום דבר לאף אחד!" כך מטיחה בפני איילת ומוחה דמעה של ספק כאב, ספק זעם מעינה הימנית. זו הייתה המסקנה המתבקשת בעקבות ההיסטוריה של לילות הסדר שפרשה בפני. "ההיסטוריה של לילות הסדר שלי", כך קראה לסיפור הקצר שהקריאה לי. איילת בת 16 ונוהגת להביא למפגשים שלנו טקסטים מופלאים שנכתבו בכישרון רב ושאותם "היא מייעדת לאוזני בלבד"…

איילת איבדה את אבא שלה בגיל צעיר ומאז לילות הסדר היו לדבריה "חיפוש נואש של אמא למלא את המקום החסר כאילו בשבילנו הילדים, אבל בעצם זה היה בשבילה", כשחיוך ציני מלווה את המילים שלה. כך מצאה עצמה נגררת ל"סדרים" של משפחות שלעיתים התקשתה להבין את הקשר שלה אליהן. מרגישה זרה ולא שייכת, צופה בחיים של משפחות אחרות בשעה שעוצמת החסר של אבא רק מועצמת. הכי נורא היה הצורך לשמח את אמא ולדאוג שלא תראה כמה היא סובלת".  " ..ואז, לרגע נפלא אחד לפני שלוש שנים, היה נראה שמזלנו השתנה ושליל הסדר הקרוב יהיה מדהים כפי שהיה בתקופה שאבא עדיין חי" קוראת איילת מהטקסט. היא מסתובבת אלי ומוסיפה, "זה לא שאני זוכרת איך היה עם אבא, זה מהסיפורים של אמא ושל אחי הגדול". באותה שנה איילת כבר דמיינה את ליל הסדר בביתה שלה עם החבר ה"חדש והמקסים של אמא" ועם ילדיו. היא הרגישה שפה מתחילה לצמוח משפחה חדשה ואפילו כששאלו החברות איפה היא תהיה בליל הסדר, אמרה בגאווה לראשונה בחייה : "אני?! בבית שלי עם המשפחה שלי!" אלא שלא כך קרה והחלום הפך לסיוט. " בסוף החבר של אמא שלי הגיע בלי הילדים שלו שמשום מה החליטו שהם מעדיפים את אמא שלהם על המשפחה שלנו, וזה אחרי שהם הבטיחו וכבר קבענו את כל התכנית של קריאת ההגדה" ספרה איילת כשמבטה נעוץ בכוננית הספרים שמעל לראשי. "החבר של אמא היה מבואס גם כן וכל הסדר הייתה שתיקה כזאת. בקושי קראנו בהגדה ורוב האוכל שהכנו נזרק לפח, כי לאף אחד לא היה תיאבון. והכי נורא זה שלמחרת בבוקר גדי, החבר של אמא, כבר לא היה. הוא הלך בלילה ואחרי כמה ימים אמא ספרה לנו שהוא חזר לאשתו כי היה לו קשה בלי הילדים שלו. ומה איתנו? גם אנחנו היינו ילדים?" עיניה נפגשו בעיני נוקבות , שואלות.

 אני מקשיבה לאיילת וחושבת איך החגים שלנו, אלה שוודי אלן אמר עליהם "ניסו להרוג אותנו לא הצליחו, בואו נאכל", מייצרים מיתות אחרות, מיתות קטנות שהורגות שוב ושוב חלקים בנפש באופן לא מתוכנן וכמעט ערמומי. החגים שאמורים להיות מפגש משמח עם האנשים שאנחנו אוהבים, מקום נוח ובטוח, דווקא מפגישים אותנו עם מה שמקולקל ביחסים, במשפחה. אנו נפגשים עם הבדידות שלנו במשפחה, עם החסר והאכזבה במפגש עם האנשים שמלווים את חיינו בפועל, ועם דמויות הרפאים שגרות בתוכנו ומשפיעות על הבחירות שלנו, על מצב הרוח ועל תחושת העצמי.

 באותו שבוע, השבוע שלפני ליל הסדר, אני פוגשת את אולגה שלא מצליחה לישון בלילה וחולמת סיוטים. אבא של אולגה נרצח מול עיניה בברית המועצות ובעקבות כך עלו ארצה. הם משפחה מאוחדת. משפחה של נשים גאות וחזקות. לאולגה שני בנים בני עשרה, ואת הסדר היא עושה עם אמא שלה ואחיותיה והילדים שלהן. "אוי".. אומרת אולגה בעיניים ירוקות ורכות, מלאות בגעגועים, "אין לך מושג מה זה היה ליל סדר עם אבא שלי. הוא היה המלך של המשפחה. כל כך חזק ומלא ביטחון. שולחן הסדר היה מלא בכל טוב ואנחנו הרגשנו שהחיים לא יכולים להיות טובים ובטוחים יותר. כל העולם היה מגיע לסדר שלנו. עמדו בתור כדי להיות מוזמנים". מאז שאביה של אולגה נרצח, אין לה רגע ללא חרדות. כשמתקרב פסח, היא אינה יודעת מנוח וחולמת שוב ושוב את הרצח.  "לעולם כבר לא ארגיש טוב בליל הסדר" אומרת אולגה, "אני רק רוצה שזה יעבור. אני מעדיפה ללכת לישון ולקום אחרי… זה רק בגלל הילדים שלי שאני הולכת…כל פעם זה תזכורת למה שלא יהיה כבר לעולם…"

 אני יושבת בכורסא בקליניקה השקטה. זהו הבוקר שבערבו מתקיים ליל הסדר. השקט אוצר בתוכו כל כך הרבה משפטים של כאב ושל סבל שהחג המתקרב עורר והעצים.

 "זה החג הראשון שאמא שלי לא תהיה איתי ואני מתה מפחד! לא נראה לי שאצליח לשרוד אותו. אולי כדאי שאתאשפז? " שואלת אותי דפנה בת ה-65, שאמא שלה הייתה עבורה האוזן הקשבת, היועצת, המשענת והביטחון עד שנפטרה לפני חצי שנה ובעקבות פטירתה התמוטטה.

 "הזמנתי את אמא שלי ואחותי ואין לי יותר את מי להזמין" אומר לירון, איש הייטק מצליח שלא מוצא זוגיות ומתמודד בכל ימות השנה עם הבדידות, מרגע שהוא חוזר הביתה. "זה יהיה ליל סדר כל כך עלוב".

 "לא סובלת את בית התמחוי הזה! אמא שלי חייבת להזמין את כל מי שהיא מכירה כדי שתרגיש שיש לה הרבה חברים. אני שונאת שכל כך הרבה אנשים באים לבית שלי ומסתכלים עלי כאילו אני תופעת טבע. מי הם שיחליטו מה יפה ומה לא..אני אוהבת פירסינג ומתה על הקעקוע של הנחש שעל הכתף שלי, אוהבת את הפה הפעור והמפחיד שלו. אני כבר יודעת מה יהיה. אני יכולה לדמיין את אמא שלי מתפתלת בניסיון לעשות צחוק מאיך שאני לבושה, ואת אבא שלי שמתעלם ממני בכלל ומנסה למשוך את תשומת הלב אליו. אוף איזה חרה! אני כועסת עליהם כל כך! האורחים גורמים להם להתבייש בי. אני שונאת את ליל הסדר!"   

 אני נזכרת ביוסי ורינה שהודיעו לי שלא יגיעו בשבועיים הקרובים להדרכת הורים. "אנחנו נוסעים כל המשפחה כמו בכל שנה לחו"ל, הפעם לטוסקנה." אמרה לי רינה בחיוך כשפתחתי את היומן כדי לקבוע את הפגישה הבאה."זה הפיתרון הכי טוב שמצאנו. זו כבר מסורת וזה שומר על הזוגיות שלנו ועל היחסים במשפחה." גם זה פיתרון, חשבתי לעצמי, והחלטתי לשאול על כך במפגש הבא.

 ושוב הפרדוקס הזה של החיים. אנחנו פוגשים אותו בכל כך הרבה מקומות בחיים שלנו. מקומות שבהם הסבל מועצם ותחושת האי שייכות והשונות גוברת. מקומות שבהם אנחנו מצפים שנשמח, נהנה, נאהב ונהיה אהובים, שמתגלים ככואבים, מלווים בתחושת הבדידות והחסר.

 אני חושבת שההקשבה לסיפור שלנו, הקשבה באמת, מפגישה אותנו עם עצמינו. אנו פוגשים את החלומות שלנו אל מול המציאות שלנו – של המשפחה שלנו, של היחסים שבנינו ושל אלה שאפשר לבנות אחרת. זה זמן להסתכל במראה ולחשוב: האם יש משהו שאוכל לעשות כדי שבפסח הבא ארגיש טוב יותר?