טראומה (רישומים בעקבות יום השואה)

שובל של פנים חרושות קמטים, של ידיים מורמות ועליהן חרוט מספר, צילומי ארכיון של זוועות בשחור לבן ללא קול- כך נראת הטראומה הלאומית שלנו. תמיד ביום הזה, היום שבו מציינת המדינה את הנספים ומזמינה את הניצולים לספר שוב ושוב על הזוועות, חודרת המערבולת הרגשית לקליניקה והסיפורים האישיים שרגע לפני היו שייכים למטופלים שלי, מתעצמים ומתערבבים בחווית הזוועה הקולקטיבית.

כשאני חושבת על טראומה, אני חושבת על אירועים שאין הדעת סובלת. על חוויות שאין לנו שום מנגנונים קודמים שיעזרו לנו להתמודד איתן. על מצבים שאחרי שחווינו אותם, לא נוכל לעולם לחזור לתמונת העולם כפי שהייתה לפני האירועים, שנחרט בקו החיים ומאז יש לפני ואחרי. אירועים שמשליכים אותנו בברוטאליות מההגנות והביטחון שבנינו לנו כדי לצלוח את היום יום עם הסיכונים והמורכבות שלו.

וכמו אותם פנים חרושות קמטים, וכמו אותן דמויות כחושות שנעות לאט בשחור לבן, באלם מוחלט, כך עולים בזיכרוני כל אותם אנשים שפגשתי במהלך השנים בקליניקה ובמסגרות השונות. אלה שהטראומה שינתה את מהלך חייהם באופן אכזרי ושביחד ניסינו למצוא את הדרך שבה אפשר לזכור את הזוועה  ובמקביל לשמור על הרצון לחיות. פעמים רבות ההרגשה היא שרק אם נוכל להפטר מהזיכרון הנורא, רק אם נוכל לחזור לאחור ולהמשיך מהרגע שלפני…רק אז, נוכל להמשיך לחיות את חיינו.

 רציתי לשתף אתכם בסיפור  על נערה צעירה, יפה ואהובה שלרגע אחד חוותה אימה גדולה. לא סיפור מטלטל ומזעזע, (כמובן יחסית לטראומה הלאומית ולזוועות המתוארות לעיל) אבל כזה שהחיים מזמנים לנו בלי התראה מראש ומפגישים אותנו עם שבריריותם המפחידה.

יש פעמים שהזמן לא עושה את שלו…

זוג עיניים גדולות מסתכלות עלי מבין מחלפות שיער שחור מבריק. "אני אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוגית, אז אני לא יודעת מה צריך להגיד פה.." פלטה שירי חרש וחיכתה לתשובתי. כך התחיל המפגש הראשון שלנו, של שירי ושלי.

כשנה לפני המפגש שלנו, נסעה שירי לטיול בצפון הארץ עם חברתה הטובה ביותר נטע ומשפחתה. אבא של שירי היה באחת מנסיעותיו הרבות לחו"ל ואימא שלה העדיפה להישאר בבית עם אחיה הקטנים. שירי ונטע חגגו באותה שנה את חגיגת בת המצווה שלהן ביחד ומאז בילו כל דקה פנויה ביום האחת עם השנייה. לכן לא היה זה מפתיע, שברגע שעצרו באחת מפינות החמד המאורגנות לפיקניקים בחיק הטבע, בקשו הבנות להתרחק מהמבוגרים והילדים האחרים ולהכין בעצמן את האוכל שלהן. הן קוששו עצים והניחו אותם במתקן מיוחד שהיה בשטח, הדליקו את האש וחיכו בסבלנות לנקניקיות שהחלו להעלות ריח מתקתק. העניינים התנהלו בכף ובצחוק מתגלגל  עד לאותו רגע שבו רכנה שירי קדימה כדי לבדוק את מצב הנקניקיות ואש אחזה בשרוולה. בתוך שניות הייתה שירי אפופה בלהבה .

את הרגע הזה שירי לא תשכח לעולם.

 את הרגע הזה שירי לא רוצה לזכור.

על הרגע הזה שירי לא רוצה לדבר.

 היא רוצה למחוק! לא רוצה שהחיים ימשיכו. רוצה לחזור לאחור ולבטל!

רגע כזה מפגיש אותנו עם כל מה שאנחנו לא רוצים לדעת. עם הפגיעות שלנו, עם חוסר השליטה בחיים והאסונות שאין דרך לצפות אותם, עם הסכנות שלא ניתן להתכונן אליהם. הנטייה הטבעית שלנו היא להמשיך הלאה. כמו הכלב שנפצע בזנבו ורץ מהר כדי להתרחק מהכאב כי נדמה לו ככאב זר. המשפט "הזמן יעשה את שלו" נאמר לא פעם בנסיבות של כאב נפשי גדול, מתוך צפייה שככל שנתרחק מהאירוע הפצעים ירפאו והחיים יוכלו לחזור למסלולם. לעיתים הזמן הוא אכן הפתרון, אבל ישנן פעמים שהזמן לא עושה את שלו..

שירי נכוותה קשה בידיה ובחלק מפלג גופה העליון. היא עברה תקופה קשה של שיקום. סבלה מכאבים והייתה מרותקת לביתה. היא טופלה באהבה רבה גם על ידי משפחתה וגם זכתה לביקורים ופינוקים רבים מחברותיה ובעיקר מנטע שלא משה ממיטתה. היא הייתה גיבורה! התמודדה עם הכאב באומץ רב והתאוששה במהירות. לאחר כחודשיים כבר חזרה לביה"ס ולאחר עוד חודש אפילו חזרה לרקוד בלהקה של ביה"ס. עם הזמן גם הצלקות קטנו ונעלמו כמעט. אבל לא הצלקות של הנפש.

ככל שעבר הזמן, שירי נמנעה מיותר ויותר פעולות ומקומות. היא התרחקה מכל מה שהזכיר לה את אותו הרגע שבו הייתה אפופה בלהבות. בהתחלה היא רק לא יצאה לפיקניקים ולטיולים של ביה"ס והצופים ולא הלכה למסיבות של יום העצמאות ול"ג בעומר. אחר כך היא התחילה להתרחק מהמטבח כשאימא שלה בישלה והכי קשה הייתה ההתרחקות שלה מנטע, עד שפשוט התעלמה ממנה לחלוטין. יותר ויותר דברים עוררו בה חרדה. תמונות, ריחות, סרטים בטלביזיה שראו בהם אש, נרות שבת. היא התחילה לסבול מסיוטים בלילה ופחדה לצאת מהבית ללא ליווי של מבוגר. החיים הפכו להיות בלתי נסבלים.

כשאנחנו נתקלים בחוסר האונים ובחוויה של אבדן השליטה, אנחנו מתגוננים ע"י האמונה שאם ניקח בחשבון את כל הסכנות שלא לקחנו בעבר, נוכל להגן על עצמנו ולמנוע מקרה כזה בעתיד. המנגנון הזה הוא מנגנון חשוב, מנגנון של למידה מהניסיון והסקת מסקנות עתידיות שיגנו עלינו. הבעיה במקרה זה היא שהטראומה מתחילה להשתלט על תחומי חיים רבים ומשתקת את האפשרות להמשיך לחיות למרות הידיעה שיש גם סיכונים. אצל שירי כל להבה וכל אש אמיתית או אפילו סמל שלהם, הפכה לסיכון חיים, העולם התמלא בסכנות פוטנציאליות.

שירי הייתה גיבורה גם בטיפול! אחרי שחלמה על מכונת זמן שתחזיר את הזמן לאחור, אחרי שהודיעה לי שאין אפשרות שאי פעם תסכים להמשיך לחיות עם הזיכרון הנורא הזה לכל החיים, ואחרי שסירבה לספר את מה שקרה לה באותו היום בפיקניק כי לא רוצה להיזכר… התחילה שירי להתמודד באומץ עם החוויה. היא הסכימה לקבל את העובדה שהיא הבינה משהו על החיים שאותו לעולם לא תוכל לשכוח, אבל שיש לה מה לעשות בנידון. שירי התחילה להתמודד עם הזיכרונות ולנסות לשלוט בהשפעותיהם. לשלוט בפחד, לשלוט בבחירות שהיא בוחרת בכל יום, לחזור ולשלוט בחיים שלה. היא הצליחה להיות המנהלת של החיים שלה במקום שהפחד והחרדה ינהלו אותם.

שירי חזרה לאט לאט לקשר עם נטע. היא עדיין לא שוחחה איתה על אותם רגעים אבל כן שיתפה בהם את ההורים שלה. היא התחילה ללכת לאירועים שיש בהם סיכוי למדורה ובקשה מחברות שישבו איתה רחוק יותר מהאש. שירי מצאה את הפתרונות שלה כדי לזכור מצד אחד, ומאידך לא לוותר על החיים.

שירי בחרה להמשיך לחיות למרות הפחד שלה מהמוות.